במשחק הקפוארה אנגולה (סגנון הקפוארה המסורתי שמקורו בתקופת העבדות בברזיל) השמאדה היא רגע שבו קפואריסט אחד קורא לאחר למעין טקס של הליכה משותפת. זהו רגע גבולי- בין משחק, קרב וריקוד שקשה להסבירו ולפרשו באופן חד משמעי. עבודת מחול השואבת השראה מהשפה התנועתית של הקפוארה אנגולה והרעיונות הפילוסופיים והטקסיים העומדים בבסיסה. המוזיקה המקורית שיצרה האמנית הברזילאית רבקה נונס היא חלק בלתי נפרד מהטקס הזה ושאובת השראה מאיכויות הטראנס שנוכחות במוזיקה אפרו ברזילאית.
נוצרה עבור קולקטיב המחול "בינינו"Entre Nós Colletivo de Dansa (ברזיל).
"ביצוע נקי יותר אפיין את העבודה 'שמאדה' ( Shmada) של אופיר יודלביץ' שעבד עם להקה קטנה מנטאל בצפון מזרח ברזיל. השם לקוח מתוך עולם הקאפוארה ומתייחס לסיטואציה שבה משתתף אחד מזמן משתתף שני לבצע את ה'שמאדה' שמכיל משחק, קרב וריקוד, כמוסבר בדף הערב. יודלביץ' שתרגל קפוארה במשך שנים והשתלם בברזיל, השתמש בהרבה מרכיבים תנועתיים ועקרונות מסורתיים של הקפוארה.
העבודה עצמה הצטיירה מהתחלה כמדויקת, מטופלת היטב ומבוצעת על ידי קבוצה חזקה. כמו בקפוארה, היו לא מעט מצבים של דמות אחת שהשאר מתייחסים אליה, מולה או נגדה, הרבה אינטראקציות בין שני משתתפים עם רכיבי תנועה רפטטיביים המושתתים על שינויי מרכז כובד זורם של הגוף תוך ביצועים מהלכים השואפים ( אם כי בינתיים אינם מגיעים) לביצועים אקרובטיים ( ראה היפ הופ) שמטרתם לאיים אחד על השני- זכר לקפוארה, אמנות לחימה שהתפתחה בהסתר בחסות ריקודים אפריקאיים. כיום, סצנות המדמות קרב נעשות תוך שמירה מוקפדת על הימנעות מנגיעה בעיקר בקפיצות סיבוביות בסמיכות של שני המבצעים.
מרכיבים אלה העניקו להם איכות טקסית שמשתקפת גם בקפוארה עצמה. אבל אין לטעות, משום שיודלביץ' משתמש בשפה המזוהה עם קפוארה בהקפדה, כמו במלקטת (פנצטה), אבל במובהק מנקודת מבט של כוריאוגרף עכשווי, מקורי, שהאמירה שלו ותפיסת הבמה שלו מורכבים הרבה יותר.
העבודה בנויה היטב, מלוכדת וזכתה לביצוע ראוי".
(אורה ברפמן- דיבור/ריקוד)
