פרסנסיה היא יצירה העוסקת בזיכרון ובתנועה.
באופן מסורתי, מחול מבוסס על זיכרון ושינון של תנועות. אך בתוך אותו תהליך למידה או פיתוח תנועתי חבויים זכרונות אישיים, עקבות של יצירות אחרות, ומיני תנועות מוכרות ויומיומיות. כל אלו באים לידי ביטוי כאשר מתרגלים תנועה.
בפרפרזה על התיאורטיקנית האמריקאית דונה הראווי אפשר לומר שזה משנה אילו זכרונות מתעוררים תוך כדי זיכרון של חומר תנועתי מחולי. וכאשר שני רקדנים נפגשים על הבמה, זה משנה מה כוונתה ומשמעותה של כל תנועה עבור הרקדן והרקדנית המבצעים אותה.
על מנת להביא לידי ביטוי את שכבות הזיכרון האלו באופן גלוי דרך התנועה, תהליך העבודה על היצירה פרסנסיה כלל פיתוח דואט מבוסס מגע יחד עם הרקדנים ברית רודמונד ודומיניק סנטיה. לאחר מכן, זרחי ביקשה מהם לבצע את אותו הדואט, אלא הפעם – ללא מגע, במרחק זה מזו. במקביל, כחלק מתהליך העבודה, למדו הרקדנים פנטומימה בסיסית. כך, התייחסה זרחי לא רק לזכרונות האישיים של הרקדנים, אלא פעלה ליצירת מרחב משותף עם הקהל שיוכל לפרש ולהבין את התנועות. הסאונד ביצירה מאת המוזיקאית דניאלה ליונגסברג, שזור בעבודה הכוראוגרפית כיוון שגם הוא מבוסס בעיקר משכבות של הקלטות סאונד המופק על ידי תנועות הרקדנים, כך הוא מנכיח את התהליך היצירתי שקרה בעבר ולזכרונות הנובעים ממנו.
כמו ב׳אוסנסיה׳ וביצירות קודמות שלה, ב׳פרסנסיה׳ שוהה זרחי נעה במרחב שבין הקונקרטי לאבסטרקטי – בין תנועות פונקציונליות ויומיומיות לכאלו וירטואוזיות שניתן לזהות בתור ׳מחול׳ – מרחב המהווה בסיס לפרקטיס שלה. במרחב זה שאלת הזיכרון היא משמעותית ומאפשרת לרקדנים ולקהל לזהות דברים ודרך כך, לחוש קרובים יותר למה שמתרחש. יתרה מזאת, זהו תרגול באופן שניתן לחלוק תחושות אישיות עם מישהו/י אחר/ת – עם קהל למשל, ולתרגל הקשבה לא שיפוטית, כדי שלדבריה של זרחי: ״ניתן יהיה לחלוק משהו אינטימי״.
