על במה עגולה, כשהקהל תוחם את המופיעים בגופו, היצירה שואלת שאלות על גוף, על יחסים ועל קרבה.
כמו האבנים התלויות מעל הבמה, היצירה נעה בתנועת מטוטלת בין הדימוי של גוף כחומר לבין הדימוי של הגוף המתורבת, המודע למבט המתבונן בו ומושפע ממנו.
בשיר הנדנדה של ביאליק, נשאלת השאלה 'מה למעלה מה למטה'.
כיוון שעל הנדנדה מתנדנדים שני אנשים, הניסוח הצפוי של השאלה היה צריך להיות מי למעלה מי למטה, אך בשימושו בשאלה מה, ביאליק רומז אולי שהשאלה הזאת אינה בתחום העיסוק הפיזי, אלא שיש כאן שאלה מטאפיזית, פילוסופית.
בנדנדה המאוזנת, לא ניתן להתנדנד לבד, היא מחייבת זיקת גומלין – כדי להפעילה נדרשת פעולה של בחירה והיבחרות והאדם נפעל ופועל בה כאחד.
המרחק בין שני היושבים על הנדנדה אינו משתנה, אבל המצב של כל אחד מהם מול השני ומול העולם משתנה לחלוטין – הם מתעלים על חוקי הגרביטציה (מתרוממים כנגד כוח המשיכה), אבל גם כנועים להם (כוח המשיכה מחזיר תמיד בסופו של דבר למטה), הם סומכים אחד על השני אבל גם תלויים אחד בשני ולמעשה עם כל תנועה מערכת היחסים ביניהם מתהפכת.
התשובה שנותן ביאליק, מפתיעה לא פחות מהשאלה – התשובה החתרנית, האתאיסטית, ההומאנית שלו – 'רק אני, אני ואתה'.
מהביקורות:
"מופע מחול אינטליגנטי, עדין ומעניין, השואל שאלות על מרחק וקרבה. זוג הרקדנים היוצרים, רוני חדש וגלבוע אגר, מצליחים לרגש בזרימה התנועתית המהפנטת, בביצוע המלוטש והמעודן, ובשיתוף הפעולה המדויק שלהם, ומעוררים רגש מבלי להיות רגשיים".
תמי כץ-לוריא / חי תרבות
"נראה כי ברינר וצמד הרקדנים, מצאו אינסוף וריאציות של תנועה שאפשר לבצע בזוג. אין רגע דל. בהתחלה הרקדנים נשענים זה על זו, ובאותו הזמן דוחקים זה את זו, לפרקים נהפכים לגוף אחד, נעים בחלל כמעין יצור רב זרועות. היא נתלית עליו, הוא עליה. כמו ילדים הם בוחנים זה את גופו של זה, מגששים עם ידיהם, חורצים לשון, הפה שלו אוחז במרפק שלה ולהיפך. זה משעשע, סקסי ויפהפה. והכל לצלילי המוזיקה המצוינת של אורי אבני".
ליאור סורוקה / הארץ
"אופן ההתעניינות של ברינר בגוף הוא רנטגני, נמדד במידת הקרבה שהרקדנים מסוגלים לקיים אליו ואיתו. והמסירות של הרקדנים היא כמילוי של ציווי פנימי… כאילו שהמטענים וההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם, היא הטווה את התנועות, מובילה אותם לבחון זה את גופו של זה, לגשש עם הידיים, לחרוץ לשון, מאלפים זה את זה משתמשים בכובד הגוף, מתקרקעים על כפות הידיים או מדמים תעופה, מניחים יד על מצח ומפעילים משקל או רצים במעגל, תנועתם המסחררת יוצרת משב רוח שמגיע עד אלינו, משיב נפש בחום היום".
ענת זכריה / המבכרת
