העבודה עלתה בגלריה זומר בתל אביב בתערוכה ״ידיים קטנות״ באוצרות נעמה ערד, ובגלריה 6018 בשיקגו באוצרות טרישיה ואן אק.
עוזי צור, עוצם עין אחת, עיתון הארץ, כתב על היצירה:
״במשך רוב הזמן ארון המתכת המשרדי הכחול בוהק ניצב בחלל התצוגה כאבן שאין לה הופכין, כמין תיבת פנדורה, ומפתח מפתה נעוץ במנעול. אחת לשבוע הלוקר ניעור לחיים ודלת אחת נפתחת, ובחלל התחתון הקלסטרופובי, התחום בין המדף התחתון לתחתית (אחד מתוך שלושה, הארון מחולק מלמטה למעלה: שתי חמישיות/ חמישית/ חמישית/ חמישית) ובין הדופן האחורית לדלת הסגורה, נעה סמאמה לאיטה, עירומה, מחושלת כפסל חי, במשך שעתיים תמימות, קופאת לרגע, נעלמת, מופיעה, ובכל פעם חלק אחר של גופה ממוסגר במלבן הלוקר הכחול, בשתי חמישיותיו.
מתוך ארון הברזל בוקעת שריקה חדה, צורמת ומתמשכת, אולי מתחננת בצליליה הגבוהים, נקטעת לדממה ושוב מתחדדת. זוהי סמאמה עצמה השורקת במשרוקית בעוד לאוזניה אטמים שמא תתחרש משריקתה. הברוטליות במיצג הזה נובעת דווקא מהפסקול. זו יצירה המתיכה מחאה ופגיעות.״
דנה גילרמן כתבה למגזין בסיס:
״העיסוק בגוף הנשי, בעירום נשי, בגוף החלקי, המקוטע, הגוף כמכונה שמנשימה את עצמה, כל אלו נכחו במיצג ״זז כמו גוף״ של מיכל סמאמה שהתקיים ביום שישי בגלריה זומר בתל אביב, במסגרת התערוכה ״ידיים קטנטנות״.
איך אפשר להעביר חוויה מרגשת, ייחודית, חד פעמית כמעט או בעצם חד פעמית (הרי המיצג, גם אם הוא מתרחש במעין לופ, לעולם לא באמת יחזור על עצמו כשמדובר בתנועה אנושית)? במשך שעתיים התרחש המיצג בתוך ארונית מתכת כחולה. דלת אחת של הארונית היתה פתוחה ודרכה נגלו חלקי גוף, אף פעם לא שלם, בכל פעם חלק אחר מופיע ונעלם ולא תמיד ברור באיזה חלק מדובר. לפעמים זה נראה כמו נוף מופשט ולעתים כל כך ברור עד כדי מבוכה: השדיים, שיער הערווה, העכוז, הוגינה. עור לעתים מתוח לעתים עם קמטים. שיער ארוך שדבק לגב וברקע שריקה חרישית שלא ברור מה מקורה עד הרגע שבו נגלות הפנים. נחירי האף נסתמו באטמי אוזניים והשאיפה והנשיפה מתבצעות באמצעות משרוקית שנמצאת בפה במשך המיצג כולו. מלווה אותו בציפצוף חרישי.״
