היצירה של תמר לם ודיוויד קרן מבקשת למוסס את הקו המפריד בין ריקוד בימתי להכרה תפיסתית. התנועה מתקדמת תוך שהיא מקריינת את ההתרחשות שלה עצמה. רעיונות שונים נוכחים בה בעת ,נפגשים,מסתעפים או נפרדים, ותמיד נכונים לאפשר פניות חדות וסטיות מפתיעות לקראת נושא חדש.
המבצעים – זוג מאוהב ומסונכרן להפליא – מספרים על מחשבותיהם אודות הכוריאוגרפיה, ותוך כך הם כבר נוהרים אל התנועה הבאה .הספירלה מאפשרת את קיומם של עולמות שונים בו זמנית ומעוררת את מימד הזמן לחיים כאילו היה רקדן נוסף.
עבודה זו, המשובצת בהומור, מובילה את הקהל אל אזור דמדומים מהנה בין סדר למערבולת, בין אוטונומיה לאחדות והשלמה.
*שפה-עברית,אנגלית .
ביקורת מאת אורה ברפמן-
באולם 'ענבל' עלתה עבודה מאד מיוחדת ואפשר לומר גם מפתיעה ש תמר לם ובן זוגה, הרקדן דיוויד קרן (David Kern). העבודה מפתיעה ומענגת ברמת המרוכבות והמיומנות הנדרשת לפיתוחה. מעת לעת צצות כמה עבודות מחול שמנסות לחבור לתחומי מחקר מדעיים, והכוריאוגרף מצביע על השראה מתורת הקוונטים, או מספר על עבודה משותפת של יוצרים וחוקרים בתחום הננו-טכנולוגיה, או השראה ממחקרי המוח שבודקים תנאי היתכנות בתחום המולטיטאסקינג. דויד קרן ראוי להיות תחנת מחקר בפני עצמו בתחום הזה ולהזים כמה מהמחקרים.
הוא זז נפלא, משמר אנרגיה, מפרק את אבריו לפרגמנטים עצמאיים ושב ומחבר אותם מחדש, תוך שהוא משלב מבט מילולי מבפנים החוצה ומבט מבחוץ פנימה. הוא זורם בלי השהיה בין נושאים, בין זמנים, בין תתי- מבנה, וזאת תוך השמעת הרבה דברים נבונים, שחושפים יכולת להתבונן ולחשוף זוויות מבט חבויות. הוא מקרין צניעות טבעית וביטחון שרק ניסיון עשיר יכול להעניק. בת זוגו, אהובתו, דומה לו במובנים רבים. יש אכן דמיון פיסי מסוים ובעת היציאה מהמופע העירה מאחורי אחת הצופות שהם נראים כאחים. שניהם דקי גו וארוכי גפיים, גמישי מפרקים. היא רקדנית בעלת רגישות רבה ונוכחות מיוחדת. לא אחת, היא נראתה בעבר כמי ששומרת בחשאי עוד פנים שטרם התגלו.
כפנינה חצופה מגיעה סצנה מעצימה ומיוחדת שלה, שבו היא יושבת עם פאה ומשקפי שמש ומדברת בטון מתיילד ויכנאי כה זר לאופייה ומספרת איך גילתה שהיא "אמנית" (פלסטית) ואיך בסופו של דבר, אבל גם כבר בהתחלה, זה רושש אותה. זה סיפור ממש מצחיק ומדהים מן הסתם את כל מי שמכיר את לם מכמה עבודות קודמות, שבהן לא חשדנו שחבויה בה קומיקאית
זו עבודה בימתית שעוסקת בתהליך יצירת עבודה לבמה ולכן היא מוגדרת כארס-פואטית ( ars poetica ), שבמקור נוסח עבור כתיבת שירה. הערב הוא דואט שבא מאהבה ומדבר על זוגיות, ללא שמץ של קיטצ' מבטים מצועפים, או ליטופים רבי משמעות. ( מה שקורה מתחת לסדין, נשאר מתחת לסדין, כמו ווגאס) בה במידה הוא מדבר על אמנות, על יצירה, על שותפות והשלמה ובנוי כמו פיסת "מילפייה", שמורכבת משכבות דקות של פריכות ורכות. ניגודים שמרכיבים שלם.
זו עבודה שיש בה מידה מכמירה של נדיבות ומידה מרשימה של בינה.
