מה זה אומר שיש לך הכל? מה זה הכל?
מה זה אומר שאין לך כלום? מה זה כלום?
ואם אין לי הכל אז יש לי כלום?
אם יש לי כלום זה לא מספיק שיש לי לפחות משהו?
כל שעה ביום שהיא לא חצות, היא עד חצות, כל דבר שהוא לא הדבר עצמו, הרגע עצמו.
כל הדברים שאנחנו מנסים להתחמק מהם, לברוח מהם, ומשאירים אותנו דרוכים, קפואים ומבולבלים.
היצירה הזו, היא בדיוק זה, משימה בלתי אפשרית, שמבטאת את הקיפאון הרגשי כמשימה פיזית.
להיות הכל חוץ מהדבר עצמו, שכולם רוצים, או חושבים שרוצים.
אנחנו רוצים את הכל אבל מפחדים מהכל באותה מידה, ובאותו זמן.
איך מתגברים על זה?
זאת השאלה שהסולו הזה מנסה לעלות עליה.
אנחנו מושכים את הזמן עד שחצות תגיע, מנסים לעצור אותו, מנסים למלא אותו בדברים אחרים שיסיחו את דעתינו, הכל –מלבד.
היצירה הפיזית מובלת מתחושות; של מובסות, דחיינות, אכזבות, היכולת לצחוק על עצמינו, לשחרר לתוך הכלום, ההתמודדות עם מה שאוכל אותנו מפנים, ולפעמים גם אוכל אותנו מבחוץ. הרקדנית והקהל השתקפות אחת של השניים, פעם אחת למטה פעם אחת למעלה, לפעמים אנחנו רוצים את מה שיש לשני, לפעמים אנחנו מסתכלים ורוצים להרים את האדם השני מהמקום שבו הוא נמצא, התוצאה היא תמיד כישלון, תמיד אנחנו בסוף לבד, עם ההכל שלנו ועם הכלום שלנו.
