ב׳מה נשמה׳ הפנים הם מסיכה, הקול הוא סאונד ותנועות הגוף הן צורות דקורטיביות. המופיעות אינן מביעות את עצמן באמצעות הריקוד אלא דווקא מפרידות עצמן ממנו, הן מתנתקות מהבעות הפנים, התנועה והקול אשר מתפקדים בדרך כלל כמתווכים של תחושות פנימיות. הקול, הפרצוף והצורניות של התנועה לא מנסים להשיג אותנטיות או הבעה של העצמי אלא הם בוקעים מהגוף כאלמנטים פיסוליים, תחפושות שבאמצעותן מורכבות פיגורות חדשות. וכך, הן פועלות כמו מדיום שלפתע בוקעת מפיו קולה של רוח, זו שאינה כבולה לנפשו של היחיד אלא להוויתה של תקופה.