"נחוצה תשומת לב טוטאלית לפעולת יצירת הצליל שמובילה את התת מודע לחיבור עמוק יותר, כמעט כאילו ה DNA של הצליל נפרש לאט כדי לחשוף קולות מוסתרים.
המוסיקה הזו מזכירה לנו לא לשכוח את אותם דברים שכמעט שכחנו איך לזכור."
קרול רובינסון, נגנית קלרינט באס, על המוסיקה של אליאן ראדיג.
מילים אלה משקפות עבורי את נקודת המוצא ליצירה לשד: הרצון לצלול אל תוך התת מודע כדי לחשוף קולות נסתרים, להזכר במקור כוח החיות שפועם בנו, מניע ומשפיע על כל דבר בחיינו, הוא שהוביל אותי לאורך תהליך היצירה לשד.
הלשד הוא רקמה רכה המצויה בחלקה הפנימי של העצם, המורכבת משתי אוכלוסיות תאים החיות במקביל זו לזו בקשרי הדדיות. באותו לשד נוצר ה DNA של האדם, הוא חותמו האישי.
לשד היא דואט לשתי נשים, המתקיימת בתוך עולם לבן, כמו בתוך לשד העצם.
המופע מתרחש באוירה של חזיון רווי צללים, תדרי צלילים ומבנים שממלאים את המרחב.
העבודה עוסקת בהתבוננות על פשר התודעה האנושית, דרכי ביטוייה, וההיבטים מהם היא מושפעת ועליהם משפיעה: ראשית ואחרית, לידה ומוות, המשכיות ועצירה, ילדות וזיקנה, מבנה ועמוד התווך אשר עומד במרכזו. כל אלה נוכחים ביצירה בחפיפה מתמדת, בונים זה את זה וניזונים זה מזה. ביניהם, מייצגות שתי הרקדניות נקודות מבט משלימות ביחסו של האדם אל חייו.
מרחב העבודה נולד ממפגש מרתק עם האמן והקולנוען פסו אברהם שיצר פסל מובייל קינטי אשר מונע על-ידי תנועת האוויר, ומסתובב על צירו באופן בלתי צפוי. ניירות המשי מסתירים ומגלים לחילופין את הרקדניות בפרט ואת מרחב העבודה בכלל. אותה הסתרה וגילוי מנחים את מבטו של הצופה להסכים לעיתים לראות את הקיים מולו, ולעיתים לדמיין את הנסתר מעיניו .
בנסיעתי האחרונה ליפן, ביקרתי את אמן הנייר קדידה קובאיאשי, חי בכפר קטן בהרים האלפיים של יפן. אומנותו המופלאה, יצירת נייר בעבודת יד מסורתית שעוברת מדור לדור עשורים רבים, הצטרפה ליצירה לשד : את נייר המשי המקומי החלפתי בנייר הוואבי סאבי של קובאיאשי. נייר שכפי שהוא מגדיר אותו "לוכד את האור ומקרין אותו ברכות וחרישיות של אור ירח" . נוכחותו של נייר עץ הקוזו ביצירה מתקיימת כנוכחות חיה: הניירות מסתובבים כשתי דמויות בעלות רצון ותנועה עצמאיים משל עצמן, מתקרבים, מלטפים, מסתירים, נעלמים ושוב מופיעים בתוך החלל.
יש בי תמיד רצון עז להפריך את המוכר, הבטוח, הידוע , לטובת מציאות שמבקשת להמציא עצמה מחדש ובכך לעורר את הצופה להרהר בקיים מנקודת מבט שעשויה לעורר אותו להזכר בלשד עצמותיו, מקור כוח החיות שבנו.
מתוך הביקורות:
"לשד", כשמו כן הוא – מעין מסע פנימה, אל החומר שבתוך העצמות, זה שאוגר בתוכו את ה-DNA האנושי. לי המופע גרם לבכות, מישהו אחר אולי ירגיש אחרת. ואולי עדיף לא לנסות להגדיר את מה שבורר וסגל יצרו שם, במעבה אזור התעשייה התל אביבי. כן אפשר לדבר על המופע הזה במונחים של עדינות, של תנועה, של רגש, של חוויה עמוקה ומשמעותית." אורין ויינשטיין Ynet
