אם מישהו שואל אותי מה השורשים שלי, אני לא יודע בדיוק איך לענות.
אני ישראלי, זה בטוח.
גדלתי בארץ, שירתתי בצבא. אני חי בארץ, זמנים טובים ובזמנים קשים כאחד. אני חלק מה DNA של האומה הזאת, אך עדיין זו אומה צעירה מאוד. השורשים שלי נטועים בעומקים גדולים ורחבים יותר.
למוצא הגרמני שלי מצידה של אמי היתה נוכחות חזקה בחיים שלי, בדומה למוצא הרומני מצידו של מאבי.
אז גדלתי כחצי גרמני וחצי רומני, אם נסתכל על שורשי המשפחה.
לבד מזה, אני כמובן יהודי.
יהודי חילוני, ליתר דיוק.
אני גם הומו.
קשה לאבחן אילו חלקים מאילו קבוצות מגדירים מי שאנחנו. יכולים להיות לנו רגשות מעורבים כלפי זהות כזו או אחרת. לעיתים אני מרגיש שלם כישראלי, או ממוצא גרמני, או כיהודי, או כהומו. בפעמים אחרות אני מרגיש שההשתייכות לקבוצות אלה אינה מייצגת אותי בכלל.
להיות חלק מקבוצה או אומה יכול להיות דבר נפלא – יש תחושת מסורת, שייכות, אכפתיות, הסטוריה קולקטיבית, בית להיות חלק ממנו.
וזה מביא איתו גם גאווה קבוצתית. לגאווה הקבוצתית יש נטייה לאט לאט להפריד בין אנשים. היא מאשרת ושוללת, היא מקבלת את הזולת או דוחה אותו, היא מאפשרת לקבוצה להסתכל על אדם בתור "האחר".
וכשקבוצה עושה זאת, פתאום מתגלה בבירור ה "אנחנו" מול ה "הם".
מעבר לקו הזה, הקו של "הם", החוט האנושי המקשר בין כולנו יכול בקלות להימחק.
ניקח עוד צעד, והדרך לטירוף קולקטיבי סלולה היטב.
זה קיים בכל מקום. הסיכון החמקמק הזה נמצא בכל אומה, דת או קבוצה.
מסיבה זו, בתי זכוכית היא יצירה גלובלית.
אנחנו לא יכולים לברוח מהזהות שלנו.
אני לא יכול לברוח מלהיות יהודי, או גרמני, או ישראלי.
אף אחד מאיתנו אינו יכול להימלט מהיסטוריית העבר.
אנו כן יכולים, לבחור את מהו התפקיד שלנו בהיסטוריה שנוצרת עכשיו.
היצירה היא על כולנו.
מודה לכם על שצפיתם, עודד רונן
מוזיקה
גוסטב מאהלר – סימפוניה ראשונה, בעלת מוטיבים יהודיים, כמעט כליזמרים.
בדז'יך סמטנה – מולדאו – עליה מבוסס ההמנון הישראלי התקווה.
רונן קוזוקרו – מוזיקאי ישראלי הגר בלונדון, מוזיקה אלקטרונית.
