במוסכמות החברתיות ובמיוחד באלה שקשורות לחינוך ילדים, האונומטופיה ששש… הוא הצליל שמורה על שקט.
כשאיננו רוצים שדברים ישמעו בקול אנו מקרבים את האצבע אל הפה ולוחשים ששש…
נאמר לא אחת, שהסוד, השקר במיוחד ה"לבן" הפחות כואב, הם הבסיס של קשרים משפחתיים, או של קבוצות של אנשים שחיים כנראה בשמחות ביחד, אך מסתירים בעיות בסיסיות לא פתורות.
הכוריאוגרפייה של אבי קייזר וסרגיו אנטונינו לוקחת השראה מנושא זה כדי לבנות מסגרת לרבעייה: 2 נשים ו 2 גברים מדורות שונים, שחווים את המורכבות של להיות יחד.
אהבה, שנאה, רתיעה, משיכה, תחושת שייכות וצורך בעצמאות הם חלק מהרגשות שנחקרים ביצירה זו.
לאחר השביעי באוקטובר, קיבל הצליל ששש… ההוראה על שקט, הדהוד דרמטי על חיי היום יום שלנו,
ובמקביל מוסד המשפחה ספג מצבים של ניתוק ,שבירה,וחוסר אונים – אך מאידך גם כוח אדיר של איחוד ושמירה, כוח המאחד את החברה שלנו.
