תערוכת יחיד מבוססת פרפורמנס, הצבה וסאונד, שהוצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, באוצרות אור תשובה.
פרויקט "פרופיל" של האמנית מיכל סממה מצטרף לסדרת תערוכות בגלריית האוסף של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, המוקדשות למחקר ולהתבוננות רפלקסיבית של המוזיאון בעצמו באמצעות אוסף האמנות שברשותו. התערוכה מתמקדת בעשרה פסלי ראש מן האוסף. היא מבקשת להוסיף למסורת זו, לראשונה, גם מחקר פיזי, הכולל התרחשות חיה בחלל הגלריה. עבודת החקר לקראת הפרויקט, שנבנה במיוחד עבור מוזיאון פתח תקוה לאמנות, החלה דווקא בשמות העבודות. עוד בטרם ראתה סממה את העבודות עצמן, היא קיבלה לידיה רשימות מצאי כרונולוגיות של עבודות האמנות שבאוסף. על סמך עיון ברשימות אלה החלה לבנות מאגר, המאגד את כלל הדמויות המיוצגות באוסף, ולדמיין מפגשים אפשריים ביניהן כמעין סצנות במחזה דמיוני נטול מקום ונטול זמן.
הקראת השמות, המהווה עתה מרכיב מהותי בעבודה, מתכתבת עם הליך ספירת המלאי, המתבצע באוסף אחת לשמונה שנים, בהתאם לתקנות משרד התרבות. במקרים רבים, כפי שמגלה ההקראה בקול, שמות העבודות מסתכמים בתיאורים מכלילים ועלומים למדיי, שרב בהם הנסתר על הגלוי. בעוד סיפורן של הדמויות ממאן להתגלות באמצעות פעולה זו, דווקא יחסי הגומלין האקראיים וחסרי ההיתכנות שמאפשרת הרשימה – בין שמות, כגון אישה ונער, ובין דמויות ידועות, דוגמת רספוטין ובן גוריון, המוצבות זו לצד זו כשוות מעמד – מזמנים מפגשים משונים ומעוררי מחשבה, המעמידים את הבירוקרטיה המוזיאלית כמושא מחקר וכמקור השראה גם יחד.
בד בבד, רבים משמות העבודות מצביעים על הגעתן אל אוסף האמנות של המוזיאון מתוך זיקתו של האוסף בעשורים הראשונים לקיומו, לפעילות ההנצחה במתחם יד לבנים הסמוך למוזיאון לאמנות, שבו שוכנת, למעשה, גלריית האוסף. אין זה מקרי, אם כן, ש"ספירת המלאי", שמקיימת סממה באוסף האמנות, מזכירה לעתים דווקא את פרקטיקת הקראת שמות הנופלים, המוכרת מטקסי הזיכרון המתקיימים במתחם מדי שנה.
ככלל, הזיקות וההקבלות שבין אוסף האמנות לבין ראשית פעילותו בחסות בית יד לבנים, שבות ועולות לכל אורך העבודה, הנעה בתווך שבין האמנותי לצבאי, בין הטקסי לפרפורמטיבי, בין הפיסולי לממושטר, בין האינטימי לקולקטיבי. ריבוי משמעויות זה מגולם גם בשם הפרויקט, פרופיל, הכורך יחדיו את ההתבוננות בפניו ובגופו של האחר ואת בחינתו לצורך הערכת כשירוּתו הצבאית.
תוך יצירת תנועה, חיבור והשלמה בין ראשם הסטטי של הפסלים לבין גופם הנע של הפרפורמרים, מייצרת סממה יחסי גומלין, שבמסגרתם נדמה לעתים הגוף החי כאובייקט, בעוד הפסל כמו מנסה להתעורר לחיים. דומה שהאמנית מבקשת לבנות את זהותם של הפסלים ולהשלים אותה, להעניק להם גוף, וכך לברוא אותם מחדש כישויות המתקיימות בינינו, כאן ועכשיו. תחת ידה מתפרקים הסמלים, הטקסטים והייצוגים המוכרים לגורמים ראשוניים של חומר, של תנועה, של צורה ושל קול. אלה מתגלים ונלמדים מחדש בעבודתה באמצעות המפגש עם הזולת – מן השֵם אל הפנים, ומשָם אל הגוף היחיד ואל הגופים הרבים.
