היצירה המוזה משאול המלך בוחנת את היחסים הלא טבעיים בין הגוף החי והמוסד המוזיאלי. לא נוח לגוף במוזיאון. קר לו, קשה לו, והוא מתגמד לעומת החללים העצומים סביבו. אותה אי נוחות, אותו איזון שמופר בין החלל הסטרילי לגוף המזיע, המפריע, המתאמץ, יושבים בבסיס העבודה.
תוך כדי ניצול מנהגי הצפייה במוזיאון: חופש הבחירה של המתבונן, הבו-זמניות שמאפיינת חללים מוזיאלים וכן ההרגל להתבונן באובייקטים ולא בגופים חיים, העבודה מניחה בפני הצופים מעין מופע מפורק. הוא מתקיים בשני חללים בעת ובעונה אחת, הערוץ המוזיקלי והריקודי נפרדים ואי אפשר לחוות את היצירה באופן שלם, תמיד מפספסים חלק ממנה.
תחושת ה-( FOMO (Fear Of Missing Out מתחברת באופן ישיר לטקסט שמופיע בעבודה, טקסט מתוך הרצאה של האמנית האמריקאית מירל יוקלס לדרמן שבו היא מתארת את המעבר מהיותה אמנית להיותה אמא. להיות אמא זה מיד לפספס את כל מה שקורה בזמן שאת אמא. להיות אמא אמנית זה לפספס את כל מה שהיה קורה לו לא היית אמא. יוקליס לדרמן טבעה בשלהי שנות השישים את המושג ‘אמנות התחזוקה’, מושג שאיתו היא משנה את חוקי המשחק בעולם האמנות ושמה את הזרקור על אנשי הקלעים של היומיום האנושי, האנשים השקופים – עובדי התברואה, המבשלות, האמהות.
בהשאלה, במוזה משאול המלך, אני מתייחסת אל המדיום המחולי כאל אמנות התחזוקה שלי. הפרקטיקה הרקדנית כמרחב של תחזוקה מתמדת. אמנות הריקוד שלרוב הינה מוצג שבו מתקיימת התעלמות מהעבודה השחורה והסיזיפית של הגוף הרוקד, מההקרבה המקצועית שעובר גוף שיולד או כל גוף רוקד שמזדקן. ביצירה נחשפים אל המחשבות של הרקדן היוצר, אל מנגנוני היצירה הנשענים על גוף ידע רב שנים, על טכניקות מגוונות ועל נסיון יצרני. היצירה מלחימה את התהליך והתוצר, את הפועלת השחורה של הגוף לאלה המככבת של המופע.
