אינוונטר

‘אינוונטר’, יצירת סולו חדשה מאת ובביצוע נעה דר, צוללת אל תהליך פרידה המחזיק את הרצון להיאחז בממשי ולהיצמד ליש המעיד על מה שאיננו. המופע הוא מחוות פרידה לסטודיו בו יצרה במהלך 15 השנים האחרונות וכעת מיועד להריסה.

ב’אינוונטר’ נעה מתחקה אחר התכנים המתפוגגים שיצרה בין קירותיו, תוך תנועה במרחב מתפקע, לבירינטי ורב שכבות המורכב מתפאורות ואביזרים של מבחר עבודות שיצרה במהלך 20 שנים. העטיפות שהגדירו את המרחבים בהם חיו אותן יצירות, נוכחות כמימצאים ארכיאולוגיים המסמנים את התוכן והמהות הנמוגים שהכילו ומשמשות כנקודת מוצא למהלך שמבקש למצות ולזקק בעזרתן מהות עכשווית.

המופע נע בין זמנים, נקודות מבט ואתרים בהם היצירות נוכחות בזכרון האישי והמשותף. ההיזכרות נושאת אופי כאוטי ופרגמנטלי, המיגוון ועודפות חומרי הגלם הפיזיים, הממשיים ואלו שנותרו אך בזכרון – הם המנוע לפעולה בה גוף העבודות מפורק לגורמים, חומריו מתערבלים ומתאחים לכדי יצירה חדשה.

מתוך הביקורות האחרונות על המופע:

“יותר מכל הרשימה דר עצמה. מה אפשר לשאוף יותר מזה? בסוף היצירה היא מכסה את כל התפאורות בבד, כמו שנוהגים לכסות רהיטים לתקופה של היעדרות. כן, זה עצוב, אבל בה בעת חשבתי איזה עושר של עשייה נהדרת חבוי שם. היא איתגרה את עצמה ביצירה שבאה ממקום של הרבה יושר אמנותי וכמובן כשרון ויידע המהווים בסיס מוצק לכל מה שיצרה. דר יכולה להסתכל על הבד הענק שמכסה את התפאורות של יצירותיה בסיפוק, נחת ואפילו אוש ונראה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה.” רות אשל, ‘יומני מחול’

“המופע הזה הוא אירוע מרגש במיוחד. זוהי חזרה לא רק למה שראינו על הבמה, אלא לתקופה שבה נוצרו כל אחד מהמופעים, וכן מעין מכונת שיקוף להתפתחות שחלה במחול הישראלי — ושדר מגלמת אותה. גם הרקדנים שנשמעים ברקע נותנים את התחושה שכמעט כולם היו בניה של דר, כלומר גדלו להיות חלק משמעותי בסצינה המקומית. כשרואים את דר רוקדת, שריריה מסותתים ורגליה חזקות מאי פעם, מבינים שהקושי הוא חלק אינהרנטי מהתנועה הטבעית שלה. הגם שתמיד היתה יוצרת מוערכת, נדמה שאף פעם לא היה לה קל לשרוד בסצינה המקומית, מפני שהפרויקטים שלה היו כל כך דייקנים ומורכבים. דר, שעבודותיה תמיד כללו צד פילוסופי ותיאורטי משמעותי מאוד, מצליחה ב”אינוונטר” להעמיד את הגוף והחומר במרכז. הפרידה מהסטודיו שלה אינה רק סוגיה נדל”נית, אלא גם פותחת סדרת שאלות על היחס שבין הממשי והיצירתי, על התנאים שבלעדיהם אי אפשר לעשות אמנות או אולי על האמנות שנוצרת תחת תנאים בלתי אפשריים. כמו ב”נוע תנוע” גם כאן תענוג לצפות בדר הרוקדת, מסורה כולה לכוריאוגרפיה ולתנועה. יש לקוות שהפינוי הצפוי לא יגרום לה להפסיק ליצור.” טל לוין, ‘הארץ’