ג-וף ציפור
כוריאוגרפיה- מירב כהן / ביצוע- ארתור אסטמן / מוזיקה מקורית- איתי זילבר / ארט ותלבושות- ליזה לוריאֿ, דניאלה רוטמן / ניהול חזרה- אלון קרניאל / ניהול הצגה- תמר בר ניב / עיצוב תאורה – אלי אשכנזי / הפקה – טל ריינן
זהו סיפור מסע סוריאליסטי על דמות שהיא חצי אישה חצי ציפור. כישות ממשית המסוגלת לקיום שאינו תלוי במגבלות הגוף הפיזי, היא נעה במרחב בזרם התודעה ומתקיימת במספר מישורים בו זמנית. ״אומרים שציפורים הם נשמות שמעבירות מסרים הן נודדות בין עולמות״. גוף ציפור חיה בתפר שבין העולמות, היא שטה בזמן לעבר הלא נודע, שוחה לתוך נפש האדם, מולידה הוויה חדשה בין שמיים לארץ, עטופה בריקוד לא מתפשר. מוטיב המים ביצירה מסמל את הבריאה. מכונת מים אין סופית המבטאת את התלות שלנו בטבע והקשר שלנו לעולם פיזי ומטאפיזי בעבר ובהווה. זרם המים הוא התודעה שמכילה מחשבות, מילים, דימויים, תחושות ותשוקות הקיימות בכל רגע בתוך הריקוד. הדמות ביצירה עוברת טרנספורמציה של הגוף ומסמנת את רגע הלידה ועד הרגע שהנשמה משתחררת מהגוף. כפות הידיים שלה הופכות לעננים שמטפטפים טיפות של גשם על אדמה יבשה. היא שוחה בתוך האיברים הפנימיים שלה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כמו דג במים. עוברת דרך הנימים הדקים, הורידים, הדם שזורם בתוך העורקים. מרכיבה את גופה מחדש הופכת לג-וף ציפור… מי אמר? מי ראה? מי שמע? מי ידע? מי? מי? מי? אני, אני, אני.
